"התחרות בין האגו לנשמה על השליטה בכוח החיים הינה מוטיב עתיק ביותר בנפש האנושית… האגו תמיד מבשל משהו שמריח נפלא... והוא דוחק את הנשמה להדיח כלים בירכתי המטבח. אבל בשלב כלשהו.. האגו מודח ומקבל תפקיד שונה בנפש, תפקיד שביסודו ציות לענייני הנשמה." - קלריסה פינקולה אסטס, מתוך הספר "רצות עם זאבים".
התחלה טובה
כשאת לוקחת על עצמך התחייבות ליצור יצירה חדשה, מהו המניע העיקרי שלך לצאת לדרך?
האם זה הרעיון שמלהיב אותך? האם זו ההזדמנות לקבל הכרה מהקהילה המקצועית שלך? אולי שניהם?
אני יכולה להעיד על עצמי שלרוב אני יוצאת לדרך בעקבות רעיון, אבל הרצון להוכיח משהו לעצמי או לאחרים תמיד נמצא שם ככוח מניע. כל פרוייקט שאליו אני יוצאת הוא במובן מסויים מבחן יכולת או מבחן אומץ. המסע שלי לגיבוש הזהות שלי כיוצרת עובר דרך הכרה והערכה מקצועית.
הוכחה, הכרה, גיבוש זהות ובניית הערך העצמי - כל אלה הן בקשות של האגו, החלק בתוכנו שמבקש למדוד אותנו ביחס לעולם, ולהגדיר אותנו במונחים של טוב ורע, הצלחה וכשלון. האגו הוא כוח חשוב בנפש - הוא גורם לנו לקנא, לשאוף ולרצות לגדול, והרבה פעמים הוא מניע אותנו להעז ולנסות. עם זאת, חשוב להיות מודעות לנוכחות שלו, כי הכוח שבו הוא מטעין אותנו בתחילת הדרך, עשוי לאזול בהמשכה. אמניות רבות מתקשות להודות בכך שהאגו שלהן משחק תפקיד משמעותי בניווט דרכן המקצועית, ואני רוצה להציע שהכרה באספקט זה של העבודה שלנו עשוי לחסוך לנו סבל רב בהמשך הדרך.
זה נראה בערך ככה
אנחנו מתחילות לעבוד כשאנחנו נלהבות, מאמינות בעצמנו ועפות על הרעיון החדש והנוצץ שלנו. יש איזו חרדה קטנה שמלווה אותנו, אבל אנחנו משתדלות לא להקשיב לה כ"כ.
ואז משהו משתנה. האגו הוא יצור פגיע ומבוהל, בסופו של דבר, וברגע שההתלהבות דועכת מעט ואנחנו מתחילות לחוות קשיים, הוא מתהפך עלינו ומתחיל לסרס ולבלום אותנו. "את לעולם לא תצליחי" הוא לוחש, "את לא יודעת לעשות שום דבר. את סתם תביכי את עצמך, עדיף שתפסיקי כבר עכשיו". שימו לב מה קרה פה: אותו הקול שקרא לנו לצאת לדרך, גורם לנו עכשיו להאמין שאנחנו לא מסוגלות. זו לא פחות מאשר נטישה.
וזה הצד האפל של האגו - הוא מכיר רק שחור ולבן. הוא גורם לקשיים לגיטימיים להראות כמו משברים שאין להם תקנה. בכך הוא מעכב את העבודה שלנו, ויכול לגרום לנו לזנוח פרוייקט משמעותי עבורנו. אני מכירה טוב מאד את המשברים האלה. כשאני שם - הביקורת העצמית הזאת נשמעת כמו אמת מוחלטת, וזה המקום הכי בודד בעולם להיות בו.
לא על האגו לבדו נכנסנו לסטודיו
האגו לפעמים כ"כ כריזמטי שהוא מסתיר את רצונה של הנשמה - הכוח בתוכנו שמשתוקק ליצור, פשוט לשם היצירה. לנשמה שלנו לא אכפת אם יכתבו עלינו בעיתון, או אם נקבל הזמנה להציג בפסטיבל נחשב. היא שם בשביל התהליך. היא פשוט רוצה לעבד את המפגש שלנו עם העולם לכדי דימוי, צליל או מילה.
לכן האיומים של האגו חולפים לידה בלי שתניד עפעף. בשבילה העולם הוא מגרש משחקים, שבו היא יכולה לחוות ולגלות. הכי כיף איתה בסטודיו כי כל הזמן בא לה לשחק ולנסות דברים, העיניים שלה נוצצות והיא מפוצצת בסקרנות ותשוקה לחיים. והיא גם חכמה, הרבה מעבר למה שנדמה לנו.
הבעיה היא, שהיא עושה הרבה פחות רעש מהאגו, ולכן לרוב אנחנו נשמע אותו במקום להתאמץ ולהקשיב לה. אבל אל דאגה - הנשמה היא אמנם השותפה השקטה שלנו, אבל היא תהיה שם בשבילנו בדיוק ברגע שהאגו יכזיב.
משבר וחילופי הנהגה
אנחנו לא יכולות ולא צריכות למנוע מהאגו להניע אותנו. הצורך להוכיח לעצמנו או לעולם שאנחנו יכולות הוא בריא, והוא חלק חשוב מתהליך הצמיחה וגיבוש הזהות שלנו כיוצרות. אבל זה לא יכול להיות המוטיבציה היחידה שלנו.
"… יש גבול למה שהאגו מסוגל להבין." כותבת קלריסה פינקולה אסטס בספרה 'רצות עם זאבים', "דמיינו לעצמכם את האגו קשור ברצועה קבועה וקצרה יחסית. המרחק אותו הוא יכול ללכת אל מסתרי החיים והרוח מוגבל. לרוב האגו נתקף בפחד. הוא מקיים את המנהג הנפסד לגמד את כל מה שמקודש ל"בסך הכל". הוא דורש עובדות ניתנות לצפייה… הוא אינו יכול להשתתף באופן מלא בתהליכים המסתוריים יותר של הנשמה והנפש."
וטוב שכך.
האגו הוא כוח חשוב שדוחף אותנו לצאת לדרך. אבל כדי שנעשה עבודה משמעותית, הוא חייב לפנות את מקומו בשלב מסויים, ולאפשר לנשמה להוביל. לרוב, הרגע בתהליך שבו האגו מתהפך עלינו ונוטש אותנו נחווה כמשבר נורא, אבל למעשה זאת הזדמנות לחילופי הנהגה נחוצים - זה הרגע לחזור ולהקשיב לנשמה.
ניתן אפילו לומר שהאגו הוא "חמורו של משיח" - בלא יודעין הוא דוחף אותנו לצאת ולהעז כדי להגשים את תשוקותיה של הנשמה. היא היתה שם כל הזמן, מחכה בסבלנות שהאגו יזוז הצידה, ונוכל להתחיל לעבוד.
בעצם יצאנו לדרך בשביל משהו אחר לגמרי..
אז אם את נמצאת ברגע של משבר בעבודה על פרוייקט יצירתי, אם את אבודה ומקללת את הרגע שלקחת אותו על עצמך, ואם את שומעת עכשיו את האיומים של האגו: "את לעולם לא תצליחי, את לא אמנית אמיתית…" - זכרי שאת כאן בשירות הנשמה שלך.
אל תתייאשי. מחכה לך פרס בסוף הדרך, והוא הרבה יותר שווה מכתבה בעיתון או לחיצת יד ממנהל אמנותי. תוך כדי תנועה - את לומדת לעבוד: להתגבר על מכשולים, להאמין בעצמך, לסמוך על התהליך ולא פחות חשוב - את לומדת לזהות ולהקשיב לכוחות הפנימיים שמנווטים אותך. ברגעים אלה ממש את עוברת טרנספורמציה, שתוליד מתוכך אדם חדש, מנוסה, עמיד יותר לטלטלות החיים וקשוב יותר לעצמו.
*זה* הפרס שלך - לא התוצר, לא ההכרה.
ובעצם, לשם כך נתכנסנו :)
אסטס קוראת לתהליך הלמידה הזה - "הנישואין הקשים שבין האגו לנשמה", ולאדם החדש שנולד מהנישואין האלה היא קוראת ילד הרוח: "ילד שיתבע לעצמו את המורשת הכפולה, העולם והנשמה, שיוכל לשאת מסרים ומנחות מן האחד לשני וחוזר חלילה… כוח רוחני הדוחף אותנו להמשיך בעבודתנו החשובה.. לשנות את חיינו."
לעלות בספירלה
בכל פעם שאנחנו מסיימות תהליך יצירה ומציגות את התוצר לעולם, אנחנו מולידות ילד רוח - מתווך בין האגו לנשמה. בפעם הבאה שנצא לפרוייקט חדש, נצטרך להתחיל שוב מהתחלה: שוב לצאת בעקבות האגו, שוב להתקע ולהשבר, שוב לחזור לנשמה ושוב להוליד את ילד הרוח.
זה אולי מרגיש כמו מעגל אינסופי, אבל למעשה זו ספירלה שהולכת ומתרחבת. כל סיבוב אנחנו עולות קומה, מנוסות יותר, מוכנות לקחת על עצמנו פרוייקט גדול ומשמעותי יותר עבורנו. ובשלב מסויים נתחיל להכיר את דפוסי המשברים האלה. נוכל להתבונן בהם מבחוץ בזמן אמת, ולהזכיר לעצמנו: "זה זמני, זה יעבור, אני אצליח".
הנה עוד משהו שאנחנו מרוויחות לאורך הדרך: פרספקטיבה, אחד הנכסים היקרים ביותר שאפשר להחזיק בבעלותך, כיוצרת וכאדם.
תרגיל - דברי אליה
כשאת במשבר בתהליך היצירה, זה בדיוק הרגע לשוב אל הנשמה, לחפש אותה ולהתייעץ איתה.
שאלי את עצמך - מה באמת מעסיק אותי? מהי השאלה הפנימית, העמוקה, ששלחה אותי לסטודיו מלכתחילה? מהו הדבר שאני מחפשת? מהו החלום שיצאתי להגשים?
כשאת מצליחה לתפוס דיבור טוב עם הנשמה - כתבי את מה שהיא אומרת לך. נסחי את זה במילים: כמשפט, כשאלה או כפסקה. תלי לך את זה על הדלת, מעל שולחן הכתיבה או על המקרר. אל תסירי מזה את העיניים! זהו כוכב הצפון שלך, תמיד תוכלי לסמוך עליו שיעזור לך לנווט,
כשתלכי לאיבוד בים הסוער
של תהליך היצירה.
הציטוטים מתוך: "רצות עם זאבים" - קלריסה פינקולה אסטס, עמודים 240 - 243.