פחדים בתהליך היצירה

ליצור, לפחד, לאהוב  

נופר סלע, Cliff (2013), כפפות, אקרילן וחוט תפירה

*כמו כל המאמרים באתר, גם מאמר זה נכתב בלשון נקבה, אך ממוען לכל הספקטרום המגדרי.

החדשות הרעות 

לחיות זה מפחיד.

אין בטחונות.

אנחנו קמות כל בוקר אל הלא נודע.

החדשות העוד יותר רעות 

אמנות זה מגנט של פחדים. 

הסופרת אליזבת' גילברט אומרת שיצירתיות ופחד הם כמו תאומים סיאמיים: היצירתיות לא יכולה לעשות צעד אחד מבלי שהפחד יבוא יחד איתה. 

כיוצרת, אני יכולה להעיד שהפחד נמצא שם מהרגע הראשון - אני רק מתחילה לחשוב על רעיון וכבר הוא קופץ. לפעמים הוא מחופש לביקורת "עניינית", כמו - "עשו את זה כבר" או "זה רעיון גרוע". והתחפושת שלו עובדת עליי לרגע, אבל אז אני מזכירה לעצמי מה זה באמת.

אני פוחדת

אני פוחדת שלא יאהבו אותי. 

אני פוחדת לגלות שאני לא אמנית אמיתית. 

אני פוחדת להדחות. 

אני פוחדת להשאר לבד. 

אני פוחדת להכשל ולעולם לא לקום שוב. 

אני פוחדת לחיות בעוני.

אני פוחדת להפוך לבדיחה. 

אני פוחדת שבחרתי ברעיון הלא נכון. 

אני פוחדת שהקהל ישתעמם. 

אני פוחדת שכולם רואים שזה גרוע, חוץ ממני. 

אני פוחדת שאף אחד לא יתעניין במה שאני עושה, לעולם. 

אני פוחדת לקבל ביקורת גרועה בעיתון. 

אני פוחדת שאין לי את המשמעת הדרושה כדי לבצע את הרעיונות שלי.

אני פוחדת שאין לי את הידע הדרוש כדי לבצע את הרעיונות שלי.

אני פוחדת שייגמרו לי הרעיונות.  

אני פוחדת שאין לי מה לחדש לעולם. 

אני פוחדת לסבול בתהליכים שלי. 

אני פוחדת שלא אצליח יותר לעשות שום דבר מעניין. 

אני פוחדת שמעולם לא הצלחתי לעשות שום דבר מעניין.

ועוד ועוד ועוד ועוד… 

 

אפשר להמשיך לכתוב פחדים לנצח, כי זו באמת רשימה אינסופית. 

לפעמים אני חושבת שהפחד פשוט יושב כל היום ומחפש איך עוד אפשר להפחיד אותי כדי שאפסיק לעשות את מה שאני עושה. 

 


 

החדשות הטובות

רוב הדברים האלה לא יקרו לעולם.

באמנות, אנחנו לא לוקחות סיכון כ"כ גדול כמו שנדמה לנו. מקסימום - ניכשל.  זה באמת לא כ"כ נורא. 

רוב העולם לא ישים לב. והמעטים שכן, פשוט ימשיכו עם החיים שלהם יום למחרת. 

אנשים עסוקים בעיקר בעצמם, ולפעמים זה עובד לטובתנו. 

חוצמזה, תמיד אפשר לקום ולהתחיל מחדש. 

 

החדשות העוד יותר טובות

לעשות אמנות זו דרך מעולה להתאמן בלא לתת לפחדים שלנו להרחיק אותנו ממה שאנחנו אוהבות. 

כי הפחד לא עוצר בסטודיו. כל פעם שנרצה לעשות משהו מדהים או נועז או גדול באמת עם החיים שלנו - לטוס לטיול בחו"ל, לעזוב עבודה, להגשים חלום, להתאהב, להתחתן, להתגרש, להכנס להריון, לעבור דירה, לקנות בית, להתחיל עם מישהו/י, להפרד ממישהו/י, לדרוש את מה שמגיע לנו, לתמחר את העבודה שלנו גבוה יותר, להגיד לא, להגיד כן, להעז, לגדול -

הפחד יתייצב שם, במלוא פחדניותו. 

ולכן, עשי אמנות. 

כי באמנות אנחנו עובדות עם הפחדים שלנו. אנחנו יכולות לדבר איתם, לכתוב אליהם, לתת להם קול. אנחנו מוזמנות להרים אותם כדי לבדוק מה יש מתחת, ואנחנו יכולות להפוך אותם לחלק מהיצירה. 

באמנות, אנחנו חייבות להתעמת עם הפחדים שלנו. אנחנו לומדות לחיות איתם מבלי שהם מנהלים אותנו - כי כדי ליצור, אנחנו חייבות ללמוד לנהל אותם. 

וזו יופי של דרך להתאמן. 

 

"פחד ואהבה הם הפכים. כל פעם שאת מרגישה פחד, תעני לו עם אהבה". 

את המשפט החכם הזה אמרה לי חברתי הטובה ליטל, כשבאתי אליה יום אחד בסטרס נוראי. 

היא הזכירה לי להעביר את תשומת הלב אל מה שאני אוהבת, ואז להזיז את הפחדים שלי הצידה, שלא יחסמו לי את הדרך אל האהבה. 

 

אני אוהבת

אני אוהבת לעשות אמנות. 

אני אוהבת לגלות דברים חדשים על העולם.  

אני אוהבת לקחת חלק בתהליכי היצירה של אנשים אחרים. 

אני אוהבת להתאהב באיך שאנשים יוצרים.

אני אוהבת שאמנות של אחרים נוגעת בי. 

אני אוהבת שהאמנות שלי נוגעת באחרים.

אני אוהבת לגלות שאני צומחת, ושכל פעם זה נעשה יותר קל. 

אני אוהבת לראות רעיון קטן צומח והופך ליצירה נהדרת. 

אני אוהבת לראות יצירה נהדרת ואח"כ לגלות איך היא התחילה מרעיון קטן. 

אני אוהבת את היוצרות האמיצות שסביבי. 

אני אוהבת אמנים נדיבים. 

אני אוהבת לקבל חיבוק מצופה שאני לא מכירה בסוף ההופעה שלי. 

אני אוהבת לתת חיבוק לאמנית שאני לא מכירה בסוף ההופעה שלה. 

אני אוהבת לכבות את הנייד ולקרוא ספר עד 2 בלילה.

אני אוהבת להתאהב ביוצרת שמעולם לא פגשתי ולעולם לא אפגוש.

אני אוהבת לדבר על יצירה שהעיפה אותי עם חברה שזה העיף גם אותה. 

אני אוהבת לדעת שאני תורמת את חלקי למה שאמנות עושה בעולם. 

 

ואני לא מתכוונת לעשות אמנות בפחד. 

אני בוחרת כל יום מחדש לבוא לאמנות באהבה, 

רק באהבה. 

 

תני לפחד להגיע

אל תלחמי בו. להפך, שמרי לו מקום. 

תדאגי שזה יהיה מקום ביציע, רחוק רחוק, 

שם הוא יוכל לשבת, לצפות ולחפור עד שייצא עשן. 

 

אבל הבמה - היא שלך. 

על הבמה את מציבה את מה שאת אוהבת. 

את מה שאת יודעת בעצמות שלך שחשוב לך באמת לעשות בחיים האלה. 

את מה שאת לא מוכנה לוותר עליו, 

ולא לדחות, 

ולא למסמס. 

את מה שאת לא יכולה לחיות בלעדיו. 

 

מנוי למכון הכושר של האהבה

כשהפחד מגיע - ולא משנה למה הוא החליט להתחפש היום - 

קודם כל תקראי לו בשמו: "אתה פחד". 

(כבר באותו רגע, הוא ייראה קצת יותר קטן.) 

ואז תגידי לו: "אני מכירה אותך. אתה בא לבקר אותי כל יום."

(הנה הוא התכווץ עוד יותר, וכבר מתחיל להתחרט.)

ואז תגידי: "תודה שבאת. שמעתי אותך. עכשיו תורי לדבר."

ואז תזכירי לעצמך את כל מה ששכחת בזמן שהקשבת לפחד:

תזכירי לעצמך לעצמך מה את אוהבת. 

את הכוחות שיש לך. 

את המשאבים שיש לך. 

את האומץ שלך.

את מעגלי התמיכה שסביבך. 

למה יצאת לדרך.

מה מגיע לך לנסות.

ומה את לא מוכנה בשום אופן לפספס. 

 

אין בטחונות בחיים האלה, בשום דבר שנעשה. 

לכן אנחנו צריכות לאמן את שריר-הלב להסתכן. 

וכשאנחנו עושות אמנות אנחנו מתאמנות יום יום

בלחיות עם הפחד, 

אבל ללכת אחרי האהבה. 



 

מקורות והשראות

- השיר שנתן לי את ההשראה לכתיבת המאמר הזה: "דע" מאת אבישי חורי

- והנה הביצוע של שי צברי לשיר


 

3 תרגילי פחדים

 

1. תרגיל פחד ואהבה

א. כתבי רשימה של 5 דברים שמפחידים אותך היום.

ב. כתבי רשימה של 5 דברים שאת אוהבת היום. 

ג. כתבי טקסט קצר על איך את עונה לפחד שלך באמצעות אהבה. 


 

2. מכתב אל הפחד

כתבי מכתב אל הפחד. 

3. תרגיל ריצה - להתמלא באהבה

צאי לרוץ.

חזרי בראש לאורך המסלול על כל מה וכל מי שאת אוהבת:

אני אוהבת את …

אני אוהבת ל…

אני אוהבת ש …  

המשיכי לאורך כל הדרך, עד נקודת הסיום.

חזרי על זה שוב, בריצה הבאה. 

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now